פסק-דין בתיק עפ"ת 55254-02-12

ערעור על פסק דין של בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (כב' השופטת שלו), בתיק  ת"ד 1110/08 מיום 15.1.12.

הערעור נסב על עצם ההרשעה, ולחילופין, על חומרת העונש.

בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות של נהיגה רשלנית לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (להלן: "הפקודה"), גרימת תאונת דרכים, נזק וחבלה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), גרימת חבלות של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודה ומהירות בלתי סבירה לפי תקנה 51 לתקנות.

על פי עובדות הכרעת הדין, ביום  5.5.07, נהג המערער בג'יפ ברחוב בני ברית באשדוד, מכיוון דרום לצפון. עת פנה ימינה, איבד שליטה על הרכב, סטה מנתיב נסיעתו שמאלה, עלה עם הרכב על אי תנועה, חצה את מסלול הנסיעה למזרח, עלה על שטח ההפרדה, עבר למסלול הנסיעה הנגדי, ועלה על שני רכבים שעמדו במסלול הנגדי (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה, נחבלו חבלות של ממש נוסעי כלי הרכב המעורבים, כולל המערער, וכלי הרכב המעורבים, ניזוקו קשה.

הרשלנות שיוחסה למערער, התבטאה במהירות בלתי סבירה בהתחשב בתנאי הדרך והתנועה.

המערער הודה בעובדות כתב האישום, וטען לקיומה של הגנת העדר רציה לפי סעיף 34ז' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). לטענתו, התאונה נגרמה עקב שבץ מוחי שארע לו עובר לתאונה. בית משפט קמא דחה את טענת ההגנה, והרשיע את המערער.

לא היתה מחלוקת כי המערער עבר אירוע מוחי בסמוך לתאונה. בית משפט קמא קבע גם כי במידה והשבץ ארע לפני התאונה, המסקנה היא כי המערער פעל בהעדר רצייה. המחלוקת התמקדה בשאלה, האם המערער הרים את הנטל להוכיח כי השבץ אירע לפני התאונה ולא אחריה.

בית המשפט קמא קבע בהכרעת הדין, כי אילו היה עליו לבסס את החלטתו על המסמכים הרפואיים המלמדים על אירוע מוחי בסמוך להגעתו למיון, ועדות הבוחן, לפיה ממצאי זירת האירוע עשויים להתיישב גם עם תאונה שאירעה בחוסר רצייה, היה קובע כי הורם הנטל להוכיח את טענת ההגנה.

אלא שאמינותו  של המערער נמצאה לקויה. נקבע כי המערער שינה גרסאותיו. בהזדמנות הראשונה שהיתה לו, בשיחה עם הנפגעים באמבולנס לבית החולים, טען כי רכב אחר "חתך"  אותו בעת הפניה, וגרם לו לאבד שליטה. רק בהמשך העלה את טענת אבדן השליטה עקב השבץ המוחי. נקבע גם כי המערער העיד באופן מניפולטיבי, והתחמק משאלות שלא היו נוחות לו, בטענה שאינו זוכר. כל אלא ביחד עם הממצאים הרפואיים אשר לא שללו אירוע השבץ לאחר התאונה, הובילו את בית משפט קמא למסקנה אליה הגיע.

על המערער הושתו עונשים של 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, קנס כספי בסך 2,500 ש"ח, פסילת רישיון בפועל לתקופה של 24 חודשים, ופסילה על תנאי. 

ב"כ המערער מפנה לתעודות הרפואיות מהן עולה כי מיד עם הגיעו לחדר המיון איבחנו הרופאים כי המערער עבר אירוע מוחי, בהיותו מבולבל וסובל מבעיות דיבור. דו"ח הבוחן תומך במסקנה כי האירוע קדם לתאונה, באשר נמצא כי המערער לא בלם את הרכב, ובזירה נמצאו רק סימני דחיפה, המלמדים לטעמו על לחיצה על דוושת הגז, מה שאינו מתקבל על הדעת במצב של תפקוד תקין.

עוד טען, כי לא היה מקום להגיע למסקנה כי גרסת המערער לפיה אינו זוכר את נסיבות התאונה, היא גרסה כבושה, באשר המערער לא העלה טענות עובדתיות חדשות בבית המשפט, אלא טען כי אינו זוכר את גרסאותיו הקודמות, עקב החבלה בראשו וזעזוע המוח.

ב"כ המערער הוסיף וטען, כי יש לייחס משקל לאנמנזה שנרשמה מפי המערער, לאחר שהמסמך הוגש בהסכמה, ונרשם על ידי רופאים מומחים. מעבר לכך ציין, כי המשיבה לא הביאה כל ראיה לסתור את הממצאים הרפואיים אשר הצביעו על קיומו של אירוע מוחי שהביא את המערער למצב של העדר שליטה. הוא גם מפנה לעדותו של המומחה בבית המשפט, לפיה סביר יותר כי הארוע קדם לתאונה, שכן אילו היה האירוע נגרם כתוצאה מהתאונה, היה נמצא קרע בעורק ולא טרשת.

ב"כ המשיבה עתר לדחות את הערעור מנימוקי בית משפט קמא. לטענתו, ממצאי בוחן התנועה נתקבלו לאחר שהרכב הוזז ממקום התאונה, ולכן לא ניתן לומר כי המערער לא בלם. בנוסף, גם המומחה הרפואי הודה, כי לא ניתן לקבוע בוודאות מהו מועד השבץ. בנסיבות בהן גם בוחן התנועה וגם העד המומחה לא נתנו תשובה חד משמעית, נותרה ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט, שקבע כי המערער לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת הסייג.

דיון

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל, מהטעם שהמערער הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת הסייג לפי סעיף 34ז לחוק.

מהראיות אנו למדים כי המערער הגיע לבית החולים כשהוא סובל משבץ מוחי. מדובר בזמן קצר לאחר התאונה, ומכאן, שאם השבץ ארע אחרי התאונה, כקביעת בית משפט קמא, מדובר בחלון הזדמנויות בן מספר דקות, שתחילתו מיד לאחר התאונה, וסיומו בעת ההגעה באמבולנס לבית החולים, או אז אובחנו סימני השבץ. המומחה הרפואי, ד"ר פליקס בוקשטיין אמר בהקשר זה:

"אני נוטה לחשוב, שכשהוא הגיע למיון, היא כבר היה חולה בשבץ מוחי. לא אוכל לומר זאת בוודאות" (עמ' 13-14).

אשר לקשר סיבתי בין תאונת דרכים לשבץ, הסביר המומחה, כי טראומה כמו תאונת דרכים עלולה לגרום לקרע בדופן העורק, אשר יגרום לשבץ. אצל המערער לא אובחן  קרע בעורק, אלא חסימות עקב טרשת, ומכאן שהשבץ אינו תולדה של טראומה פיזית.